לפני 45 שנה, פלוגה ב' כחלק מגדוד הצנחנים של אלישע שלם, הייתה מעין סיירת נודדת במוקדי הקרב על הגולן. התחלנו ממטעי התפוחים של מעיין ברוך, ומשם הפריצה לגולן, ואל תוך השטח הסורי, תוך כיבוש אזור אום אל בוטנה- תל אל חארה תחת הפגזה כבדה, ולקיחת 22 שבויים עד הבוקר. השריון ניסה יום קודם, לאור היום, אך האש הנגדית תבעה ממנו קורבנות גדולים. אבדנו בתעלות חברנו סגן איציק מכפר חסידים שהגיע במיוחד מלימודים בניו יורק למלחמה, וחטף צרור בבטן מכוך אפל. הוחזרנו לצומת ווסט באוטובוסים של "יונייטד טורס" שגויסו במיוחד, היו חסרים זחלמים. מהצומת יצאנו לכיבוש תל ארנבה ותל אל שאמס – המפקדה הסורית באזור, וכבר בדרך לדמשק. מטוסים סוריים ריססו אותנו בפצצות זרחן. לנגד עינינו ראינו מטוסי חיל האוויר מופלים מטילים סוריים, הטייסים צנחו באזור שבין הצבאות, והסורים השיגו את הג'יפים המחלצים שלנו. מחלקה שלמה של הפלוגה ערכה פשיטה באחד הלילות וחדרה לעומק השטח הסורי מרחק 20 קילומטר, תקפה גדוד סורי חונה, וחזרה עד הבוקר. בתל ארנבה עדיין שכבו גופות השיריונאים שנפלו. כיסינו בשמיכות, ותקענו על ענף של חורש עליו שמנו כובעי הפלדה, עמדנו דום, תוך כדי הפגזה. דמעות לא רואים בלילה. החזירו אותנו לקיבוץ עמיר, למקלחת וארוחה טובה. משם למחניים להתכונן לקרב על החרמון.
יומיים לאחר יום הכיפורים, ב 6 באוקטובר 1973, פשטו כוחות הקומנדו מגדוד 82 הסורי בארבעה מסוקים על מוצב החרמון הישראלי. עבורנו , מוצב החרמון לא היה עוד מוצב, אלא סמל. תיארו אותו במילים גבוהות כמוצב החשוב והמבוצר שצה"ל בנה. לאחר קרב קצר בו נתפסו כל חיילי המוצב מופתעים, לא מוכנים, רובם לבושי קצרים – נכבש המקום. מסוק סורי אחד מהארבעה התרסק אל הקרקע על חייליו. השאר פשטו על המוצב. לחימה קצרה בה נפלו 13 מחיילנו. 31 נלקחו בשבי, 10 הצליחו להסתנן ולברוח חזרה אל כוחותינו.
נפילת החרמון בידי הסורים הפכה לטראומטית עבור לוחמי מלחמת יום הכיפורים, הפיקוד והנהגת המדינה. בלילה שבין ה21 וה 22 באוקטובר 1973, התרחש מבצע "קינוח", המבצע המשולב של "גולני", הצנחנים וההנדסה הקרבית, לכיבוש מוצבי החרמון. הסכם הפסקת האש בין ישראל וסוריה חל יממה לאחר השלמת כיבוש ההר על שלושת מוצביו. עד ל 21 באוקטובר, היו שני נסיונות מעוררי מחלוקת לכבוש את החרמון מלמטה. הניסיונות האלה של כוחות גולני, עלו ביוקר. הרוגים רבים, חשיפה של חיילנו לצלפים הסורים, בין היתר נפלו מפקדים בכירים של גולני.
במאמר זה אתמקד בעדויות לוחמי פלוגת ב', כולל עדות שלי, כלוחמי גדוד הצנחנים אשר השתתף בכיבוש החרמון, מזווית פחות מוכרת, הנחיתה על פסגת החרמון והפשיטה ממנה אל תוך "החרמון הסורי", המוצב הסורי הענק שהיה מרוחק כ 4 ק"מ מ"החרמון הישראלי"הכבוש.
דומה כי הזעם והתסכול של אותם ימים – הצטבר והתמקד בהר הזה. בצה"ל פשטה מעין שבועה סמויה, מחזירים את החרמון, ויהי מה. בחטיבת המילואים של הצנחנים 317 , היו 3 גדודים. שנים מתוכם לחמו בגזרת התעלה, כולל בפריצה לשטח מצרים. "הגדוד של אלישע" נלחם בקרבות רמת הגולן. כך היו קרואים גדודי הצנחנים – "הגדוד של חזי" "הגדוד של נתן". "הגדוד של אלישע", גדוד 567, היה בפיקודו של אלישע שלם, דמות למופת, בנו של המלחין מתיתיהו שלם. לאורך כל ימות המלחמה, בין קרב אחד למישנהו , תרגל הגדוד את כיבוש החרמון מלמעלה. הגדוד יועד להיות חלק מהחטיבה כולה, שתנחת על פסגת החרמון ותכבוש אותו מלמעלה כלפי מטה. חטיבת "גולני" יועדה לכבוש מלמטה כלפי מעלה, ובעיקר את המוצב החרמון הישראלי עצמו. בכל הפוגה, נבנו לנו מודלים של מוצבי החרמון, "החרמון הסורי ", " מוצב הפיתולים ", ה 07 - הפסגה, ו"החרמון הישראלי ". פלוגה ב', מהגדוד של אלישע, בפיקודו של עמירם וילנאי, תורגלה.
במהלך המלחמה על הגולן, כבר מראשיתה, ובשטח הסורי (המובלעת), נהדפו הסורים מכל השטחים שכבשו, למעט החרמון. הגדוד פרץ עם השריון לתל שאמס וארנ'בה , לאזור תל אל חרא ותל אל מאל. היה ברור איכשהו – המלחמה לא תיגמר אם החרמון לא יהיה בידינו. ביום ה21 באוקטובר 1973 כבר הודיעה גולדה מאיר כי הפסקת האש שאמורה להיכנס לתוקף בלילה שאחרי, עם חצות. במשך כל היום כינסו אותנו בשדה התעופה מחניים. בין האקליפטוסים היו כבר דגמים מוכנים של מוצבי החרמון. 12 שעות הופצצו המוצבים על ידי מטוסי ה"פוגות" הקטנים, כל השאר היו עסוקים בחזית הדרום. לקראת ערב החלו שני מסוקי "יסעור" להעלות את הגדוד ושאר יחידות החטיבה, בנאגלות, אל פסגת ה 07, הפסגה האמיתית של החרמון. עדיין היה קריר, אך לא קור של ממש. ההטסה החלה עדיין באור קלוש של בין ערביים , בתוך הואדיות המטפסות מעלה, עם דלתות פתוחות. טיסה נמוכה כדי לחמוק מהראדאר של הסורים. באור בין ערביים ראינו את החורש של החרמון מול העיניים. בשעת כמעט חושך, הונחת הכוח על משטח הפסגה. ארבע שעות התארגן הגדוד בפיקודם של אלישע והמח"ט חיים נאדל לגלישה למטה. שני טורים ארוכים – שלוש שעות הליכה איטית עד לפתח המוצב הסורי. כיבוש המוצב היה ההיפך ממה שציפינו, קל ומהיר. הסורים כבר ברחו , לכיוון ה"פיתולים", ומשם לסוריה. אבל כל השטח שרץ חיילים סורים נמלטים, כולל צלפים.
בינתיים טיפסו כוחות גולני מלמטה אל "הישראלי", הנמצא 4 קילומטרים במורד מתחת ל"סורי". כל עוד החושך שרר, מצבם היה טוב, והסורים החלו להימלט. חלקם התחפרו מחוץ למוצב, כדי לצלוף בחיילי גולני. משעלה השחר, המצב היה אחר על פני כל ההר. חיילים סורים בודדים המשיכו להילחם ולצלוף. הפלוגה שלי , פלוגה ב' החלה לפרוץ את הדרך מה"סורי" ל"ישראלי", כולל פינוי מוקשים. אלה היו הרגעים הקשים. אמציה מפלוגת ההנדסה עלה על מוקש נעל, ונקטעה רגלו באזור הקרסול. את צרחות הכאב שהדהדו בכל ההר, אני שומע כאילו היו אתמול. דודו מיד מרדכי נורה ממרחק על ידי צלף, ונפל חלל. כשהיינו כבר באור מלא, החרמון כולו היה של צה"ל. באותו הבוקר, הסתיימה המלחמה. היינו צריכים לפנות את גופת החלל שלנו. מסוק מיוחד נחת אצלנו והיינו צריכים לפנות עם דודו ז"ל גם ארבעה אנשי קומנדו שבויים שלקחנו. קשרנו את ארבעתם – אך הטייס התעקש שמישהו מאתנו יירד כמאבטח, וילווה את הגופה והשבויים. הצטרפתי לטיסה הזאת, לאבטחה. אחד מהחיילים הסוריים , היה פצוע עם כדור חודר. הוא לא הסכים בשום אופן לקבל ממני מים. 20 דקות ואנחנו במחניים – אמבולנסים , כתבים, צלמים, יחידת הרבנות הראשית . עוד שעה, וחזרתי למעלה עם אספקת מים. מסוק אחד אחרי, הביא את יפה ירקוני ו"פרד" – רכב שטח. אז כבר ברור היה שאם יפה באה לשיר – המלחמה נגמרה. אך לא המילואים – נשארנו עוד ששה חדשים בגזרה החמה והקפואה הזאת, עד ליל הסדר של שנת 1974.
כותב מאמרים, יועץ אסטרטגי, תחקירן peace_ed@netvision.net.il
